דרקון- אין דבר כזה, או: דבש, הכל דבש

"יש תוכניות להערב?" שאלה את מאיה. ערב שישי, הבנים בקמפינג, ורק שתיהן יושבות אל השולחן. מאיה נעצה את המזלג בגזר הגמדי והזיזה אותו מצד לצד בצלחת. "לא". הילדה הבכורה שלה, זו שמאז שהיא בגן רצתה רק לצאת, לחברים, לקניון, לטבע. רק לצאת, לחוות, לבלות. ועכשיו היא לא מצליחה לזכור מתי ראתה את ביתה צוחקת. לפתע היא נזכרת שלא מזמן ראתה אותה בוכה, אבל אז אחד הילדים קרא לה בשביל משהו, ושוב....זה התמסמס. זה החורף, אמרה לעצמה בתחילה, ואח"כ אבנר אמר לה שזה עניין חברתי, ולאחרונה חשבה שזה אולי הכניסה הקרבה לתיכון. והיא הרי מפגיזה בלימודים, אז מה יכול להיות? אבל כעת, כשהיא מביטה בפני ביתה החיוורים מעל לאור נרות השבת, היא נזכרת במאיה בת ה-8, שקדחה מחום שבועיים ימים. היו לה אז בדיוק פנים כאלו, חיוורות וחולות. כעת היא עצמה חשה שחום מציף אותה, שהיא בוערת. "אפשר את המים?" היא מפטירה למאיה, ובעודה מתבוננת ביד השלוחה אליה, האוחזת בקנקן, מתרומם השרוול של ביתה, ומתחתיו, מבצבצים, שני חתכים אדומים.

בסיפור המקסים "דרקון- אין דבר כזה", ילד פוגש דרקון בביתו. אך אימו אומרת לו- אין דבר כזה! הדרקון מתחיל להדבק אליו, לאכול לו מהאוכל ובעיקר- לגדול. הוא גדל עד כדי כך שהוא חוסם חלק מהחדרים וצריכים לעקוף אותו בכל מיני דרכים. אבל הרי, אין דבר כזה, ולכן אי אפשר לדבר איתו, להגיד לו להפסיק לאכול או לזוז. והוא ממשיך לגדול עד כדי כך שהוא כבר חוסם את כל הבית, ואפילו עוקר את הבית ממקומו! ואפילו אז אמא מתעקשת ש...אין דבר כזה. אך אז, למרבה המזל, מתעקש הילד גם הוא, שיש דרקון, והוא גדול מאד. ובאותו רגע, הדרקון מתחיל לחזור לגודלו המקורי.

הסיפור הזה מלמד אותנו, באופן נגיש ומחוייך, על מנגנון חשוב מאד שעוזר להתמודד עם דברים כואבים. המנגנון הזה נקרא הכחשה. כשיש משהו, שמאיים על הרווחה הפיזית או הנפשית, טבעי שנרצה לא להכיר בקיומו. אם לא מכירים בו, לא צריך להתמודד עם הכאב והחרדה שהוא מעורר. לא נצטרך להתמודד עם הצורך לטפל בו. אבל מה זה ה"דרקון" הזה? מחלות, בגידות הן מצבים שבני אדם נוטים להכחיש. במישור הנפשי, זה יכול להיות נטייה מינית והפרעות שונות (למשל אנורקסיה). אבל עוד לפני כן, כשילדינו מספרים לנו על המפלצת שבחדרם, או על המכה שקיבלו כשנפלו, לפעמים אנחנו מבטלים זאת, לא מכירים בכך בפניהם, כי לא באמת קרה משהו, כי אין מפלצות. בסיפור שלמעלה, נראה שמאיה הייתה במצוקה עד כדי דיכאון ופגיעה עצמית, כבר תקופה ארוכה. הוריה הכחישו את המצב, לא כי הם הורים רעים או שאינם אוהבים אותה. אלא כי להכיר בכך שהילד שלי מתמודד עם משהו כואב וקשה, זה לעתים בלתי נסבל. וגם, כי חלקינו נוטים להכחיש יותר מאחרים. זה קשור לאישיות המולדת שלנו וגם למה שלמדנו מסביבתנו במהלך התפתחותנו.

העניין הוא, שיש בעיה עם הכחשה. ככל שאנחנו לא מכירים בדבר מה (מחשבה, רגש או התנהגות) הוא מחמיר. בדיוק כמו שהדרקון גדל וגדל, והתחיל להשתלט לבני המשפחה על החיים. עד כדי כך, שהם נאלצו לשנות את חיי היומיום שלהם, כדי להסתדר עם ה"אין דבר כזה". בהתחלה זה אפשרי, אבל בשלב מסויים זה כבר מאד קשה וגובה מחיר כבד מאד (הבית שלהם זז ממקומו והם נותרו כלואים בו!). חיי הנפש שלנו בנויים כך, שכאשר יש חלק מהותי בתוכנו שאנחנו לא נותנים לו להתקיים, ולא מתקשרים איתו (בדיוק כמו שלא דיברו עם הדרקון), חלק זה מוצא דרכי ביטוי אחרות, לא תמיד נעימות. כאילו הוא מבקש "תנו לי זכות קיום, תכירו בי". כך גם אצל ילדינו: גם הם מתמודדים עם כל מיני דברים, ומבקשים שנראה את רוב התכונות שלהם, הצדדים השונים שלהם, גם אלו שאנחנו לא בדיוק אוהבים (מותר להודות בכך: יש דברים בילדינו שאנחנו לא בדיוק אוהבים....). אם לא מאפשרים לחלקים משמעותיים בהם להתבטא לאורך זמן ובעוצמה גבוהה, עלולים להופיע סימפטומים כמו חרדה, דכאון, התמכרות, פגיעה עצמית ובעיות פסיכוסומטיות. בסיפור שלמעלה, לא ברור מדוע מאיה הייתה מדוכאת כל כך, אבל נראה שבמקרה שלה, החתכים על ידיה נועדו גם לסמן לאימה שהיא סובלת. שלא ניתן יהיה להתעלם מכך יותר.

אי אפשר להימנע מלהכחיש. זוהי תגובה בלתי מודעת שנועדה להגן עלינו, כמו תגובה חיסונית נגד גורם חיידקי מאיים. אבל אפשר אולי למתן אותה מעט, שלא תהיה כל כך בלתי חדירה לראיות וסימנים מבחוץ, שמראים לנו שמשהו לא בסדר. כי אם נעשה את הדבר הקשה הזה, ונודה לבסוף ש"יש דרקון", הוא יפסיק להשתלט, להציק ולגזול. הוא עדיין יישאר דרקון (משהו בי, או בילד שלי, שאני לא אוהב! שמפחיד אותי) אך כעת, נוכל סופסוף, להתייחס אליו, לתקשר איתו, לטפל בו. הוא אמנם אורח לא רצוי בביתנו (אף אחד לא הזמין אותו!), אך כעת נוכל אנחנו לקבוע את הכללים. ובחלוף הזמן, ואולי עם עזרה, אפשר ללמוד,

איך, לעזאזל, חיים עם דרקון.

"דרקון- אין דבר כזה"\ ג'ק קנט, עם עובד


אין לצלם, להעתיק, להקליט או לשכפל בכל דרך שהיא - כל הזכויות שמורות למיטל חודורקובסקי .