דירה להשכיר, או: אני תמיד נשאר אני
כוס הקפה נפלה, והתנפצה לרסיסים. הקפה הרותח נשפך כולו על הנעליים של אבא והתיז, כמובן, איך לא, גם על השמלה הלבנה של אמא. וכמו הקפה, עכשיו שניהם רתחו על עמית. דקות לפני כן עוד התרפק אצל אימא וסיפר לה מה היה בגן, ממתיק לחישות לאוזניה. ואז, עוד הספיק לשחק משחק סייף קטן עם אבא על הדרך. ובדיוק כששקעו שני ההורים בשיחה על ענייניהם, החל הקטן להציק ולהשתולל, לעצבן ולהפיל. ואמא, בעודה מנקה את השמלה נמרצות, הפטירה בעצבנות, איך זה שרגע אחד הוא טוב ואז יוצא ממנו הילד הרע.
***
בסיפור הקלאסי "דירה להשכיר", באים זה אחר זה מועמדים חדשים, למגורים בשכנות עם דיירי הבניין. אך רובם כלל לא מעוניינים להישאר ולגור שם, ולכולם אותו הסבר: "השכנים אינם טובים בעיניי". ואכן, בעיניי כל חיה, אחד מהשכנים בעייתי מאד: לנמלה החרוצה מפריעה העצלנות של התרנגולת, לארנבת האימהית מפריע שהקוקיה מגדלת בניה בקנים אחרים, לחזיר לבן העור מפריע צבע עורה של החתולה....ועוד. עד שלבסוף הגיעה היונה, אשר ראתה בכל השכנים את מעלותיהם וניבאה להם חיי שכנות טובים. סיפור זה הוא סיפור חברתי נפלא, ויכול ללמד רבות על יחסים שבין אנשים ואף עמים. אך הפעם, ארצה להתייחס אליו קצת אחרת.
בשנים הראשונות להתפתחותם, ילדים נוטים להתייחס לעצמם ולאחרים באמצעות תכונה אחת בלבד, רגש אחד, מצב אחד מתוך המגוון הקיים. למשל, תינוק רך מאד החש רעב, מרגיש כאילו הרעב הוא כל עולמו, הוא תמיד היה שם ותמיד יהיה שם. הוא אינו מסוגל לזכור שלפני שעה היה גם שבע. כך, פעוטה בת שנה וחצי, שאימה אינה נותנת לה ממתק, תתייחס לאימה באותו זמן ואף זמן מה לאחר מכן, כאילו היא רק רעה, ולכן תכעס עליה מאד. מרתק לחשוב, כמה מנטייה זו מאפיין את עולם הילדים: משחקי הילדים, לפיהם חלק הם ה"טובים" וחלק ה"רעים", חלק ה"שוטרים" וחלק ה"גנבים". פגשתם פעם ילדים ששיחקו ב"גנבים שהם גם טובים כי הם גנבו כדי לעזור למשפחתם?" אניח שלא. וכך צריך להיות. זהו חלק מהתפתחותם התקינה של פעוטות, והדבר נובע מכך שחשיבתם אינה מורכבת מספיק כדי להכיל מספר מימדים של חוויה או מצב. כאילו, בשלב זה, בנפש הילד יש מקום רק למימד אחד (וזה לעתים "מדביק" אותנו, ההורים, כמו בסיפור שלמעלה).
גם רבים מסיפורי הילדים בנויים על כך שילדים אוהבים לחשוב ולהתבונן כך על העולם: תמיד יש את ה"רע" ואת ה"טוב", את ה"מכשפה" ואת ה"פיה".
בעיניי, גם "דירה להשכיר" מדגים לנו באופן יפהפה, כיצד, בנפשו הרכה של הילד, החלקים השונים, ההפכים, אינם מסכימים להסתדר זה עם זה. אין מקום לשתי התכונות, הן שונות מדי וקשה להבין איך הן יכולות להסתדר זו עם זו בנפש אחת: מה, יש בי ("בבניין שלי") גם עצלות וגם חריצות? גם רעש וגם שקט? ולאמהות שבינינו: יש בי חלקים שאוהבים את זה שאני אמא וחלקים שלפעמים רוצים לשים את הילדים קצת בבתים של אחרים? לכן, רק אחת מהתכונות "מנצחת", עד שמגיעה היונה, שמבשרת על ההתפתחות, הגדילה, על השינוי החיובי: אפשר לגור יחד, באותו בניין!
עם ההתפתחות והגדילה, מצליח הילד לשכלל את אופני הזכרון והחשיבה שלו, והדבר משפיע גם על עולמו הרגשי: הוא יכול לתפוס כמה נקודות מבט על אותו המצב, והוא יכול להרגיש מגוון של רגשות יחד. הילד, מהשיר "אני תמיד נשאר אני", כבר עבר, ככל הנראה את מדרגת ההתפתחות הזו, כי הוא משתמש במילה "לפעמים". מילה זו מדגימה נהדר, את היכולת החדשה שנרכשה- לפעמים אני כך ולפעמים אני אחרת. אבל- אני לא משתנה, אני נשאר אני. וכל המצבים האלו, שונים ככל שיהיו, הם חלק ממני. כולם (עצב, שמחה, כעס, רעב, פחד, אומץ ועוד.....), הם שכנים באותו בניין, שיכולים לעתים לריב ולהתקוטט, אבל בסך הכל, מנסים לחיות חיי שכנות טובים. ואנחנו ההורים, גם כשקשה לנו מאד, ננסה לזכור, שהילד הזה שמרתיח אותי, הוא הילד שהמיס אותי לפני רבע שעה. שהילדה הזו שכרגע מתביישת מאד במסיבת יום הולדתה, היא גם זו שהשתתפה נהדר במסיבת חנוכה. ננסה אנחנו להחזיק בשבילם, שלפעמים הם ככה, ולפעמים...אחרת. כך, עם הזמן, יוכלו הם בעצמם, להגיד לעצמם: כל החלקים האלה שלי, זה מה שעושה אותי מעניין, מורכב ומיוחד.
דירה להשכיר/ לאה גולדברג, ספריית פועלים