ילד מזדקן, או: הגברים בוכים בלילה

הם דיברו בשקט, שאמא ואבא לא ישמעו. מיטותיהם היו די קרובות, ומעל ראשם ריחפה כבר השינה המתוקה. נדב אמר שהוא חושב שזה בגלל שהוא עושה בעיות בבית הספר ושהתקשרו מבית הספר כבר פעמיים השבוע. עדי ענתה בכעס שזה בטוח באשמתו, תפסיק כבר להיות כזה מעצבן (אבל בלבה, חשבה שאולי זה בגלל שהיא לא עוזרת בבית מספיק ובבקרים ממש קשה לה להתארגן לבית ספר). המחשבות התעוררו אך עיניהם כמעט נעצמו, ולאור הירח הקלוש שהאיר מן החלון, עוד הספיקו לחשוב, כל אחד במיטתו, זה בטח בגללי שאבא כל כך עצוב.

***

הילד המזדקן מ"סיפורי פוגי" של כוורת, מה בינו ובין נדב ועדי המסתודדים בחושך? ה"ילד" הקם בצהריים, המשוטט, המשועמם, הוא ככל הנראה (בין השאר), בדיכאון: הוא מרגיש כמו אף אחד, הוא גר לו במיטה, הוא עצוב. בשיר המקסים והעצוב המוכר בקולו של גידי גוב הצעיר, ה"ילד" אינו מצליח לתפקד כמו אדם בוגר, ובעצם אינו מצליח לגדול. אך השיר הזה, שעוסק ב"ילד" מסוג אחר, נותן לנו גם הזדמנות לבחון מה קורה כשל"ילד" יש ילדים משלו, או במילים אחרות: מה קורה כשאבא בדכאון.

בישראל של ימינו, יש לגברים סיבות רבות לחוות דיכאון: מלחמות ושירות צבאי טראומטיים, קשיי המחיה והפרנסה. דיכאון יכול להיות גם תגובה לאירוע קשה כמו אובדן אדם קרוב או פיטורין. ההתמודדות עם דיכאון אינה פשוטה כלל ומשפיעה בד"כ, על רוב או כל תחומי התפקוד (ועוד על דיכאון אולי בפוסט אחר).

אבל מרגע שאנו הורים, יש עוד זוגות עיניים קטנטנות המביטות בנו כל הזמן. לילדינו יש חיישנים מיוחדים, הרגישים פחות למה שנאמר להם במילים, ויותר לתחושות, ל"ווייבים" (vibes) שהם מקבלים מאיתנו ההורים. עוד, החיישנים שלהם מעבירים להם מידע באשר למתי הם מרגישים שאנחנו, ההורים, מתרחקים מהם, לא לגמרי איתם, כשמשהו בנו משתנה: ההתנהגות שלנו, הרגשות שאנו משדרים אליהם.

כשהורה (היום נעסוק באבות אך זה נכון גם לגבי אימהות) שרוי בדיכאון, הוא בדרך כלל מביע פחות רגש. יש להניח שהוא מחייך פחות. הוא עשוי להיות מוטרד, שקוע במחשבות, עייף. אך לילדים מילון משלהם! וכל ההתנהגויות האלו, ועוד מגוון הביטויים שיכולים להיות לדיכאון, מתורגמים במילון זה בעיקר ל: אבא שלי רחוק ממני. ובעולם של ילדים (ובמידה רבה, גם מתבגרים- אל תטעו, חלק נכבד מהתפיסה שלהם עדיין ילדי), כמעט כל דבר שקורה קשור אליהם, הם המחוללים, הם הסיבה. כלומר, כשילד חווה את ההורה עצוב ומרוחק, רוב הסיכויים שיחשוב, אני עשיתי משהו שגרם לכך.

גם בסיפור למעלה, נדב ועדי סבורים שהם גרמו לכך שאבא עצוב. הסכנה בכך, היא שילדינו עשויים לא לשתף במחשבה זו, וכך הם עשויים להשאר לבד עם התחושות הקשות הללו, הנושאות בחובן כמויות גדולות של אשמה. כמה קשה לחשוב שאני הסיבה שאבא ככה, כמה חוסר שקט זה יכול להביא. לכן, כצעד ראשון, אם אתם, או בן/ בת זוגכם עוברים תקופה קשה, פחות פנויים לילדים, או, כמו שדובר למעלה, סובלים מדיכאון, חשוב (אם אפשר) להעביר לילדיכם את המסר- זה לא בגללך. זה לא משהו שאתה עשית. אמירה כזו יכולה להביא להקלה גדולה כשלב התחלתי. ליווי מקצועי יכול לסייע להמשיך את התהליך. אל תשכחו, הם צופים בכם כל הזמן, מודדים אתכם, את הרגשות שלכם, את הפניות שלכם אליהם. זכרו, גם אם אינם מדברים את רגשותיהם, לא אומר שאינם חווים אותם.

***

הוא הלך לבדוק אם נרדמו סופסוף. קודם הוא שמע מהסלון לחשושים, אך כעת, קרוב אליהם, נשימותיהם החמימות עוטפות אותו, וכבר לא קר לו. כי כבר הרבה זמן קר לו, בלב, והוא לא מצליח להפשיר את ליבו ולהרגיש משהו. הוא מתנחם במחשבה שכששני אלו ערים, הוא עושה מאמץ אדיר, מאמץ טיפוס אוורסט, לחייך. הם מחייכים אליו בחזרה.

ילד מזדקן/ מילים: אלון אולארצ'יק, לחן: דני סנדרסון