אמא, הו אמא..., או: עוף גוזל

כבר זמן מה היא חושבת על זה. שאולי זה לא בסדר מה שהיא עושה לו. יאיר כבר בן 15, כבר לא פעוט. בראשה, היא יודעת שזה לא בסדר. אבל כשהוא בא לצאת, או יותר נכון, כשסוף- סוף מזמינים אותו, לאיזה סרט בשישי, או סתם לשבת בשכונה, פשוט יוצא לה ככה. בדיוק כשהוא שם את המעיל, 'מתי תחזור, בטח מאוחר, דווקא תכננתי שנראה היום את התכנית הזאת שאתה אוהב, חבל'. ואז היא רואה את פניו, פני גבר צעיר, דומה כל כך לאביו, שאינו איתם כבר שנים, פניו קמלות. רגע אחד עוד יעמוד ליד הדלת, האפשרות עוד כאילו מחכה לו שם, מעברה השני, אך ברגע הבא כבר יישב עימה, קרוב על הספה, והם יאכלו עוגיות, או דווקא פיצוחים, זה לא ממש משנה, הכל יהיה בטעם מר.

***

אם בוחנים בקפידה את מילות השיר המרגש הזה, אפשר להבחין בדבר מעניין. כל השאלות התמימות ששואל הילד את אימו עוסקות בפרידה: הקיץ הנפרד ומפנה מקום לסתיו, העלה הנפרד מן הענף ונושר, האנשים הרבים ונפרדים זה מזה בתוך כך, והילד הנולד, ומתחיל בכך את תהליך הפרידה מרחם אימו, מחבל הטבור שלה, תהליך שיימשך באופן זה או אחר, כל חייו. הילד אומר לאימו, בעצם: אני מבין שדרכם של דברים להסתיים, להפרד, להשתנות. אני מפחד, אמא, מהפרידה הזו, ולכן רוצה להחזיק בך חזק. הלוואי שהיינו יכולים להשאר תמיד יחד, צמודים.

מערכת היחסים בין הורה לילד מכילה פרידות כבר מרגע הלידה. עבור התינוק שזה עתה נולד, שתי הדקות בהן הוא צריך להמתין לאוכל הינן פרידה בלתי נסבלת מאימו. אמהות ואבות רבים חווים גם את התגובות הדרמטיות שמעוררת הליכתם לשירותים, או לחדר אחר, בהם הילד אינו יכול להיות עימם- גם זו פרידה. ובמהשך, הפרידות מתחילות להיות למשכי זמן ארוכים יותר, עם הכניסה לפעוטון ולגן הילדים. מן הצד השני, בלי פרידות שכאלו, הקורות בהדרגה ובקצב הנכון והמותאם לשלב ההתפתחותי של הילד, ילדינו לא היו מתפתחים: למשל, בגיל מסויים, יכול התינוק כבר להמתין מעט עד שאימו תביא לו את האוכל. במידה ומערכת היחסים ביניהם הייתה מאופיינת בביטחון ואמון, זכרונו המתפתח כבר מאפשר לו לדמיין אותה מגיעה עם האוכל, וזה הופך את ההמתנה לנסבלת יותר. כך, בזכות הפרידה (בין השאר), המתחילה מזמן קצר מאוד, ומתארכת אט אט, מתפתחות יכולות חשובות מאד, כמו זכרון, דמיון, ומאוחר יותר גם וויסות עצמי, משחק ושפה. כלומר, סוגים שונים של פרידות, הן פיזיות ומוחשיות, והן נפשיות ורגשיות, הן גם מצע חשוב להתפתחות התקינה של ילדינו.

בשיר "אמא" מתוארת חרדתו של הילד מכך שאמו תעזוב אותו. אולם, במציאות, הפחד הזה הוא דו כיווני. לעתים, גם לנו קשה כשילדינו עוזבים אותנו. זה יכול לקרות בכל שלבי ההתפתחות: הורים רבים מתקשים "למצוא" את עצמם, למשל, בימים הראשונים להסתגלות הילד במסגרת הראשונה, או כשהילד נוסע לראשונה לטיול בן מספר ימים. רק טבעי שהדבר יעורר עצב, געגועים, ריקנות. אולם, סיפורם של יאיר ואימו מראה כיצד הדבר יכול להפוך למסוכן עבור ההתפתחות. לעתים הצורך שלנו, ההורים, שילדינו יישארו עימנו, כל כך חזק, עד שאנו מונעים את הפרידה מהם ומעכבים את התבגרותם והתפתחותם. במקרה הזה פגשנו אם חד הורית, אשר משדרת לבנה כי בלעדיו תשאר לבד. יאיר, העומד בפתח גיל ההתבגרות, גיל אשר אחת המשימה ההתפתחותיות המרכזיות בו היא בניית זהות עצמאית ונפרדת מזו של הוריי, נתקל במסר המעורר בו תחושות אשם וחרדה ומותיר אותו קרוב לאימו. כך, יכולתו לצאת מן הזוגיות הראשונית, הילדותית, עם אימו, אל מעגלי החיים (חברים, זוגיות) מצטמצמת. במצב זה, כאילו האם, הבודדה והנזקקת, היא זו שאומרת: ילד, חבקני חזק, ולעולם לא ניפרד.

הפרידה תמיד כואבת, אחרת לא הייתה כזו. איך ניתן לעזור לילדינו להמשיך במסלול ההתפתחות התקין שלהם, אם כך? עלינו לזכור שהכל תלוי במינונים. מינון קטן מדי של פרידה יכול לחסום את המרחב של הילד לחקור את עצמו ולגדול.....אבל גם מינון גדול מדי של פרידה, ריחוק וניתוק, יכול להיות קשה, מתסכל ואף הרסני. תמיד אפשר לפנות לעזרה כאשר מלאכת המינונים קשה ומסובכת מדי, או כאשר הסיפור המשפחתי מקשה עליה.

המשאלה להתחבק חזק ולא לעזוב אף פעם תהיה שם תמיד, אך יש לזכור כי לצידה, מבקש הילד גם רשות, לעוף.


אין לצלם, להעתיק, להקליט או לשכפל בכל דרך שהיא - כל הזכויות שמורות למיטל חודורקובסקי .