האריה שאהב תות, או: הילד הכי קטן בכיתה

נעמי העיפה מבט חטוף לעבר השעון, נשארה עוד חצי שעה עד שהמסיבה מתחילה. השמלה החדשה שקנתה עם אמא בשבוע שעבר כבר מחכה לה על המיטה, יחד עם העגילים שקיבלה מאחותה הגדולה "רק להערב!". בינתיים, הפרפרים בבטן כבר מתחילים להשתולל, הערב היא חייבת למשוך את תשומת ליבו. היא הולכת במרץ למקלחת, אפילו יצא לה איזה דילוג מרוב התרגשות. רק שבדרך חלפה מול המראה. זו שמחזירה לה את עצמה כל פעם מחדש. כן, היא. הגוף הזה, השמן, הנוראי, העולה על גדותיו. הגוף המגעיל שלה. אפילו המראה לועגת לה והיא מפנה ממנה מבט בתנועה חדה. לא, היא מפצירה בעצמה, אבל הגרון כבר חנוק. על המיטה, כשרק המגבת לגופה, היא מכתימה את השמלה החדשה בדמעותיה, חשבת שבאמת יש לך סיכוי, הרי תמיד תשארי שמנה, שמנה ושקופה.

***

האריה של תרצה אתר רצה רק תות, תות שלא היה ביער שלו. ולשום הצעה שאימו נותנת לו הוא אינו מתרצה, ומתעקש רק על תות! עד שהוא פוגש חבורת ילדים שופעת בתותים, שואג עליהם שאגה מפחידה, ואוכל להם את כ-ל התות. הסיפור מסתיים בכך שלאחר התקרית הזו, לאריה נמאס מתותים והוא חוזר לאכול את האוכל שיש לו ביער. תרצה אתר מספרת לנו, מה יכול לקרות כשממש רוצים משהו, משהו כזה שלא יכול להיות לך, ולא רוצים שום דבר אחר. או במילים אחרות, הסיפור מלמד אותנו ואת ילדינו, איך מתמודדים עם חוסר, העדר של דבר שלנו אין ולאחרים יש.

התפתחותם של ילדים בנויה כך, שהם לומדים על עולמם הפנימי הרבה מאוד דרך ההתנסויות שלהם עם העולם החיצוני. בגילאים רכים, הורים רבים ניצבים חסרי אונים מול ילד צורח, שרוצה משהו שיש לילד אחר. חפץ, צעצוע, מאכל שהוא לא יכול לקבל כרגע (כשזה קורה בגינה, למשל, לעיניהם של הורים אחרים, זה יכול להיות ממש לא נעים). זהו בעצם המפגש של הילד מול תסכול גדול מהמצב הזה, שדבר מה של מישהו אחר, לא יכול להיות שלו. כך, גם האריה, מאד אהב תות (האם אי פעם טעם תות?), שהוא פרי מאכל, משהו מוחשי. איך האריה מתמודד עם תשוקתו לתות שאינו יכול להשיג? הוא בוכה. הוא מתנגד. מול האחר, שיש לו הרבה ממה שהוא רוצה (אותם ילדים עם שפע תות), הוא לובש מסיכה מפחידה ומאיימת. אבל בתוכו, היה עצוב.

עם השנים, ועם ההבנה החברתית שמתפתחת, ילדים מתחילים לרצות לא רק דברים מוחשיים, שיש לילדים אחרים (כמו חפצים וצעצועים), אלא גם דברים הקשורים להם, לגופם ולזהותם: ילד עולה חדש רוצה את המבטא הישראלי שיש לילדים בכיתתו (לא רוצה את המוצא שלו!), ילדה אחרת רוצה את הראייה הטובה של חברתה (לא רוצה את המשקפיים שלה!), מתבגר אחד רוצה להיות גבוה כמו ההוא מהכדורסל (לא רוצה את ה-1.65 שלו), ואילו נעמי רוצה גוף אחר. מעטפת אחרת. לא רוצה את מבנה הגוף שלה. כלומר, כאשר ילדים מתחילים להיות מודעים לסביבה החברתית, הם מתחילים להשוות עצמם לילדים אחרים ומתפתחים רגשות חברתיים כמו קנאה, בושה, שמחה לאיד. ילד מקנא בילד אחר משום שיש חלק בזהותו (הפיזית, הרגשית, השכלית) שאינו מרוצה ממנו. שאולי מתבייש בו, כמו נעמי, המתביישת בגופה. גם האריה, בעצם, קנא באותם ילדים על כך שיש להם תות. אבל אולי היה לו קל יותר, כי זה היה רק תות, ולא גוף, מבטא, צבע עור, אזניים בולטות, הפרעת קשב וריכוז. הוא- יכל לחזור לאוכל שיש לו ביער, אבל כל אחד מאיתנו, "תקוע" עם חלקת היער שלו שאינו רוצה, לעד.

כולנו לא אוהבים חלקים בעצמנו, הן חיצוניים והן פנימיים. כילדים וכבני נוער, חוויה זו היא כל כך דומיננטית, כי בעולם הילדים, להרגיש שאתה שונה במשהו זה דבר בלתי נסבל. בדרך כלל, ילדים ומתבגרים מתקשים מאד להכיל שונות. לכן, רוב שנות היסודי והתיכון, ילדים ישאפו להיות "כמו כולם", וינסו לטשטש ואף לבטל את ההבדלים שיש ביניהם לבין חבריהם. כמה זה קשה, הרי זה בלתי אפשרי! וכמו האריה שלנו, גם הם, ילדינו, יכולים לבכות, להתנגד, להיות מתוסכלים, וגם להיות מוחצנים ומאיימים, כחלק מחוסר שביעות הרצון שלהם מעצמם.

אז איך נוכל לעזור להם? תחילה, חשוב לזכור שהקנאה הזו מראה גם על דברים טובים שהתפתחו אצל ילדכם: הוא ער לסביבה החברתית שלו, מבין מה מקובל ומה לא, קלט את החוקים, רוצה להשתייך לחבורת הילדים. לעתים, חלק מהדברים, נוכל לעזור לשנות, לעדן או למתן (כמו הרגלי אכילה או עדשות ראייה במקום משקפיים). אבל לגבי הדברים שלא נוכל לשנות, נצטרך לתת לילדינו לעשות את הדרך שלהם בקבלת אותם חלקים לא רצויים, עם תמיכתנו ברקע. וכן, זה יכול לקחת שנים. במקרים קיצוניים, בהם אתם מבחינים שילדכם מראה סימנים מדאיגים, או שאתם בעצמכם זקוקים להכוונה, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.

אבל בגדול, נצטרך לנסות ולתת להם מינונים טובים ומתאימים של תחושת שייכות לקבוצת החברים יחד עם תחושת מיוחדות ושונות. נצטרך להשתדל לא להפריז במינונים של כל אחד מהם, אלא לנסות ולזרוע, כבר מגיל קטן, את ההבנה ש"לצד הדברים שיש לך הדומים לכולם, יש לך גם את הדברים המיוחדים שלך. נכון, לא תמיד תאהב אותם. לא תמיד יהיה לך קל להסתדר איתם. ולפעמים ממש תשנא אותם. אבל הם חלק ממך".


אין לצלם, להעתיק, להקליט או לשכפל בכל דרך שהיא - כל הזכויות שמורות למיטל חודורקובסקי .