הביצה שהתחפשה, או: הצל ואני

הצלצול הכה באזניו של בן, כרעם אדיר. המנגינה הזאת, שכל השאר רק מחכים לה, המנגינה הזו, שמשחררת את כולם החוצה, אותו- היא כובלת. הלוואי ולא היה צריך לצאת. בהפסקה, בזמנים של בין לבין, הוא כלוא אפילו עוד יותר. מצד אחד, הבנים, עם הכדורגל, והמכות- בכאילו, והמכות- באמת. ומצד שני, הבנות, איתן היה מת להיות, עסוק בעיסוקיהן, דובר את שפתן. אחד מהן. אבל אסור. הן אסורות לו והם יעשו אותו אסיר. ובראשו של בן, רועם קולה של אמא, מהשיחה אתמול. הוא ישב לבד, כרגיל, בשעת אחה"צ. היה חשוך בחוץ, ובפנים. היא הביטה בו ארוכות, הוא זיהה את הסלידה בעיניה. והיא אמרה, אז תבעט באיזה כדור, מי לא יכול. מה כבר כל כך קשה. אתה רוצה שיצחקו עליך. תהיה גבר.

***

הביצה, גיבורת סיפורו של דן פגיס, לא רצתה להיות ביצה. קודם, חיפשה להתחבר עם כאלו שכאילו דומים לה, רק בצורתם. זה לא הלך. היא חשבה שיש לה צורה מוזרה. אז היא התחפשה: לפרח, לפטריה, לכד ועוד, ועוד. אבל עלו עליה, גילו מי היא. עד שחזרה לאמא תרנגולת, שדגרה עליה, עד ש...בקע ממנה אפרוח! סיפורו העמוק והמקסים של פגיס, מזמין אותנו ואת ילדינו לחשוב על תחפושות. ילדינו לומדים מהביצה, שכמו שיש תחפושות לגוף, יש גם תחפושות לנפש. ואילו אנחנו, ההורים, יכולים לחשוב, לבדוק, לתהות, כיצד ומתי אנו גורמים לילדינו להתחפש, בפנים, בתוכם.

כבר מן השלבים המוקדמים של ההריון, אנו מפנטזים על הילד שיבוא. האם יהיה בן או בת? איך הוא יראה, אילו תכונות יהיו לו, למי הוא יהיה דומה. זה הכי טבעי בעולם. מקורה של הפנטזיה הזו, בחלקה הגדול, במשפחת המוצא. החוקים והכללים, מה שנחשב לטוב, מועדף, רצוי ומקובל, ימצא איכשהו את דרכו לפנטזיות שלנו על ילדינו. לפנטזיה על מה כן, ישנה גם פנטזיה- אחות: מה לא נרצה בילד הזה שעומד להגיע. מה נתקשה לקבל בו, מה לא כדאי לו להיות. האחות הזו היא אחות בלתי נראית כזו, לא ממש חושבים עליה, אבל היא שם. והיא מגיחה פתאום, הפנטזיה על מה שהילד שלנו הוא לא, בשלבים שונים של ההתפתחות. לעתים, כבר בלידה, פתאום התינוקת הזו מאד שעירה, או שאין לה שיער בכלל. זה לא מה שתכננתי. לאחר מכן, סביב גיל שנתיים, הילד הזה, שהיה טוב, נוח וזורם, פתאום כועס, מתנגד, נושך. הילד שלי, אלים? ממש לא בספר שלי. ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות: אצלך במשפחה, למשל, כולם אקדמאים ושוחרי ידע, ולך יצא ילד שלא מסוגל לשבת רגע על הכסא ומחפש רק פעילות. ובמשפחה שלך, למשל, הבנות צייתניות, ילדות טובות עם מאיות, והנה, הבת הזאת שלך דעתנית, עקשנית ו, רחמנא ליצלן, אפילו כועסת!!! זה לא מה שתכננתי, זה לא מה שקיוויתי, כך לא דמיינתי את הילד שלי.

ילדינו, במהלך התפתחותם, כותבים תסריט. תסריט, שהוא תוצר משולב של האופי והאישיות המולדת שלהם, ושל המשפחה, החברה והתרבות בה גדלו. כולנו, כהורים, מתערבים בתסריט הזה. האם התערבויותינו יהיה לעזר או לנזק, זו שאלה של מינון ועוצמה.

סיפורו של בן יכול לתת לנו הצצה לעולמו של ילד, שאימו משדרת לו שחלק שלם באישיותו, חלק מכונן בזהותו (במקרה זה, המינית), צריך להשתנות. מול מסר כזה, ילדים יכולים לבחור מספר פתרונות, שאחד מהם הוא הסתרה וכיסוי של אותו חלק מגונה ולא רצוי. כשההורה שלי, בו אני תלוי לצורכי השרדות והתפתחות, משדר לי (אם באופן ישיר או סמוי) שחלקים משמעותיים באישיותי, במראה שלי או בנטיותיי, אינם מקובלים עליו, אני עשוי להתחפש בפניו, ובפני העולם. כלומר, ילדים יסתירו כל מיני דברים שהם מרגישים, שהם רוצים, שהם חושבים, ולא יתנו להם ביטוי. חוויה כזו של הסתרה מביאה לכך, שהילד משקיע אנרגיה רבה בכיסוי, וב"השתקה" של אותם חלקים. במקרים חמורים, חוויה כזו של הסתרה, עשויה להביא למצוקה קשה, לחרדה ברמות שונות ולסימפטומים רגשיים נוספים.

הורים אינם עושים זאת מתוך רוע, או כי אינם הורים טובים. לרוב, הם רוצים בטובתם של ילדם. כולנו רוצים לגונן על ילדינו מפני הדברים שהתסריט שלנו אומר לנו שהם לא טובים. אבל בדרך, אנחנו עלולים לפספס את האפרוח, את הילד שלנו, שמחפש לבקוע מתוך התחפושת. עלולה להתפספס ההזדמנות שלנו לתת לילדינו חוויה שהם מתנהלים בעולם (פחות או יותר) כפי שהם.

להיות הורה זה כל כך מורכב. ילדינו זקוקים שנכוון אותם, נגיד להם מה נכון ומה לא, מה טוב ומה רע. שנתקן את בחירותיהם לעתים. הם בוודאי זקוקים להרבה שינויים בתסריט שלהם. אבל גם זקוקים, בד בבד, שנקשיב להם, לקול הפנימי שלהם. חפשו אותם ואל תחפשו אותם.

***

היא החזיקה אותו בידיה, כולו בן 5 שעות, עובר קטנטן שרק יצא מרחמה. בן זכר. היא בעצמה הבת השמינית במשפחתה, לאחר 7 בנות. ואימה מסרה לה במיטת חוליה, על ערש דווי: את תביאי בן. ואז החליטה, כך תקרא לו, בן.