לילה חשוך אחד, או: אין עוד יום
שוב הם שמעו בסלון את טפיפות רגליו הקטנות. אבא, אפשר מים? אדם, אני מתחיל להתעצבן, זו באמת פעם אחרונה שאתה יוצא. אבא נתן לו כוס עם מים וליווה אותו למיטה בצעדים מהירים וחסרי סבלנות. זו כבר הפעם החמישית שאדם יוצא מהחדר, כל פעם בתואנה אחרת: פעם פיפי, פעם כאב בטן. פעם סיפר ששמע רעש. ועוד ועוד תירוצים. אמא ואבא, שניהם, כבר ממש רוצים להתחיל את הערב שלהם, אחרי היום הארוך בעבודה והטיפול באדם ובאחיו הקטן. סופסוף ערב! אבל אדם, עיניו אדומות מעייפות, בשלו, מסרב לנסות ולהרדם.
***
חנה- בננה מנסה להרדם. היא מסירה את משקפיה, מכבה את האור, היא כמעט נרדמת....ואז, בכל פעם, בחושך, היא רואה, לחרדתה, פיל, פרצוף ומפלצת. כשהיא פותחת את האור, היא מגלה, בהקלה, כי בגדיה שעל הכיסא הפכו, בחושך, לכל הדברים המפחידים הללו.
חנה המתקשה להתמסר לשינה, מזמנת לנו אפשרות לחשוב על הזמן הזה ביום, המעסיק אותנו כל כך הרבה כהורים, הנקרא לילה. בכלל, מרגע שילדינו נולדים, הרדמה ושינה הם אחד מהנושאים המרכזיים הקובעים איך אנחנו מרגישים, איך אנחנו ישנים, איך אנחנו מתפקדים.
אצל תינוקות רכים, פרקי הערות והשינה קצרים יותר ואין ביניהם הפרדה מוחלטת- היום מתערבב בלילה והלילה מתערבב ביום. בשפת הבריאה, זה יכול להיות "תוהו ובוהו", עבורנו ההורים. בגיל כה צעיר, עולמו של התינוק הוא עולם חושי, והוא חש את סביבתו דרך תחושותיו הגופניות. עלינו, ההורים, לעזור לתינוק להכנס למצב חושי- פיזי מאוזן (מבחינת טמפרטורת הגוף שלו, רמת הכאב, מנח הגוף בו הוא נמצא, רעשים בסביבתו) בו יוכל להרגיש מספיק רגוע ולהרדם. חישבו על דברים רבים שאנו, ההורים, עושים באופן אינסטנקטיבי עם תינוק על הידיים: מנענעים, מחבקים, עוטפים, שרים. כל אלו עוזרים לתינוק להרגיש מאוזן יותר מבחינה חושית.
עם הזמן, כשהתינוק צבר ותק של מספר שבועות עד מספר חודשים בעולם הזה, מתרחש הנס: "ויהי יום ויהי לילה". מתחילה להיות הפרדה בין שתי הישויות הללו הנקראות יום ולילה. ככל שהתינוק גדל והופך לפעוט, מתפתח עולמו הרגשי. חוויותיו את העולם הן גם חושיות, אך גם נחוות דרך רגשות ומחשבות. נוכל לנסות ולהבין את התחושות, הרגשות והמחשבות שהלילה מעורר אצל הילד.
תחילה, הלילה מסמל פרידה. בעצם, שורה של פרידות. קודם כל, פרידה מנוכחות של אחרים. אדם, בן החמש, למשל, היה כל היום עם: עם הגננת, עם החברים, עם אחיו, עם הוריו. אבל לתוך המיטה, הלילה, השינה, הוא נכנס לבד!! זה יכול להיות מפחיד. פרידה נוספת ומשמעותית היא פרידה חושית, מהאור. לא סתם, חנה- בננה מורידה את משקפיה לפני השינה. זהו אקט סמלי שממחיש בדיוק את הפרידה מהיכולת לראות איפה אני, מי איתי בחדר, מה קורה לי, איפה כולם. כל היום הייתי במקומות מוארים ועכשיו מכבים את האורות בכל מקום ואני צריך לעצום עיניים! וקשה מאד להשתמש בחוש הראייה, המשמש, אצל רובנו, מפתח להתמצאות בעולם. וכשחוש הראייה אינו פועל כיאות, צריך להסתמך על חושים אחרים, שאינם מאומנים כל כך אצל רובנו (נסו לדמיין מה קורה לכם בעת הפסקת חשמל). גם זה יכול להיות מפחיד. פרידה נוספת היא פרידה מעולם המציאות וכניסה לעולם החלימה והדמיון. כל היום הייתי בעולם שבו יש חוקים של הגיון (ששומרים על כולנו והופכים את החיים ליותר ברורים). גם אם המציאות במהלך היומיום היא קשה, הילד יכול יותר בקלות לצפות אותה. כך, ממלכת היום היא כמו פקיד בנק מעונב, העובד לפי השעון ולפי חוברת הנהלים שלו. לעומת זאת, בעולם של הלילה יש חלומות, הנעדרים הגיון ובהם הכל יכול להתרחש! לדוגמה, אנשים יכולים להיות עם ראשים של חיות, וקיימים יצורים כמו מפלצות! זה יכול להיות עולם מאד יצירתי, אך גם מאד מפחיד, עבור הילד. עוד פרידה, חושית הפעם, היא פרידה מקצב. מקצב הפעילות של היום, בו לרוב פעילויות מעניינות, ואני במנח של הליכה, ריצה, עמידה או ישיבה, אל תוך קצב אחר, איטי בהרבה יותר, בו אין פעילות גופנית, ואני במנח שכיבה.
כל השינויים והפרידות הללו מלמדות אותנו כי זמן ההרדמה מסמן לילד: היי, אתה עוד מעט נכנס לממלכה אחרת. החוקים כאן אחרים, ילד. וגם יותר מפחיד כאן.
חישבו על עצמכם- מה אתם עושים בין יומכם ללילכם? יש בינינו שקוראים ספר או בוהים בטלוויזיה. יש המדברים בטלפון עם אדם קרוב. מעניין לחשוב, שגם חלק מן הפעילויות הזוגיות האינטימיות מתרחשות במעבר בין היום ללילה. ייתכן שכל אלו דרכים שלנו, המבוגרים, לגשר בין היום ללילה. אם אנחנו, כהורים, נבין שהמעבר מממלכת היום לממלכת הלילה הוא מעבר משמעותי גם עבור הילד, ונלמד לכבד את המעבר הזה, נוכל להקל על ילדינו בהתמודדות שבחרדה עם הכניסה לעולם השינה. כך גם ילדינו זקוקים ליצירת זמן ביניים, גשר, בין שתי הממלכות. ככל שהמעבר בין היום ללילה יהיה הדרגתי יותר, יוכל הילד להתכונן באופן רגוע ובטוח לכניסה לשינה. ברגעים של חרדה, שגרה וקביעות תמיד עוזרים ומרגיעים, וכך גם לפני השינה. מכאן מגיעה ההמלצה לקיים טקס שינה, כלומר סדרת פעולות קבועה המסמנת לילד: עוד מעט אתה הולך לישון. אפילו החלפת בגדי היומיום לפיג'מה, מלמדת: יש בגדים ליום ויש בגדים ללילה. עוד גשר חשוב הוא הכנה גופנית- תחושתית: עמעום האורות לקראת שעת השינה, פעילויות רגועות וכל דבר אחר המדמה יותר את חווית השינה מבחינת הקצב והתאורה. אך מלבד כל אלו, אתם עצמכם יכולים לסייע מאד. נוכחותכם עם ילדיכם בשעות שלפני השינה, המגע הגופני- חיבוקים ונשיקות, וגם הסיפור ליד המיטה, כולם עוזרים לילדיכם לספוג עוד ממכם כצידה למסע הלילה. יש ילדים שגם ירצו שההורה ישאר קצת לידם בזמן ההרדמות, מאותה סיבה. בוודאי שחפץ המעבר - הבובה, הדובי או השמיכה, יעזרו לילדכם לחוש מעט ממכם באמצעותו.
אם בינקות, תפקידכם כהורים היה לעזור לתינוקכם להיות רגוע מספיק מבחינה חושית כדי שיוכל להרדם, בעצם תפקידכם לא השתנה לגמרי. הוא רק התרחב. בדיוק כמו אדם, גם פעוטות וילדים מסמנים בדרכים שונות (בכי, תירוצים, התנגדות) שהם זקוקים להכנה וליווי שלכם לקראת הכניסה, החוזרת על עצמה מדי יום, אל ממלכת הלילה.
לילה חשוך אחד, מאת: אורה אייל, ספריית פועלים