מיץ פטל, או: את ואני והילד
שירה כבר התחילה להרגיש את היד שלה נרדמת. סוף סוף, אחרי האכלה ארוכה- סאגת גזים- קקי גב מאסיבי- החלפת חיתול - החלפת בגדים, ולקינוח, נענוע אינסופי, הוא נרדם. היא ישבה קפואה על הספה, בלי לזוז, שמא בטעות יתעורר שוב, כל כובדה של היד המנומלת על כרית קטנה. אבל בלב, היה לה יותר כבד. לרן ולה לא יוצא לדבר כמעט. בחודשיים-ושלושה- שבועות האחרונים, מאז שנולד הקטן הזה, היה כל כך קשה. העייפות מכניעה את שניהם, והם מעדיפים להתמסר לזרועות השינה המנחמת מאשר לזרועות האנוש שלהם. הימים שלה בבית מלאים באינסוף זמן- תינוק, ואילו ימיו של רן, בעבודה, מלאים בזמן אחר, בקצב אחר, הקצב ההוא של החיים בחוץ. ובתחנת הרדיו של חייהם, עוד יש רעש רקע מטריד, חובות ישנים שלה אליו, ושלו אליה, חובות הלב שלא כוסו עדיין, והנה, עכשיו, הם אמא ואבא.
***
ג'ירפה ואריה הולכים לברר מיהו מיץ פטל המסתורי, המתגורר בקצה החורשה. הם מחליטים להתחבא ולחכות עד שיצא. אך יעבור זמן עד שיתאימו את פתרונות המחבוא שלהם לגובה ומבנה הגוף של שניהם. ולאחר מכן, יצטרכו להתאים את גובה קולם, כך שלא יבהיל את מיץ פטל. ורק אז....הציצו רגליו, אזניו וגופו של מיץ פטל- הארנב. הסיפור הזה, בעיניי, מזמן לנו ולילדינו אפשרות לקרוא ולהתבונן על אחד ממערכות היחסים המשמעותיות ביותר של כולנו: יחסי זוג ההורים והילד. לא יחסי האם והילד, או האב והילד, אלא יחסי הזוג והילד.
בראשית היה זוג (בפוסט זה, אתייחס באופן סטריאוטיפי לזוג שבו גבר ואישה). כל אחד מהם מגיע עם ה"עיגולים" שלו, אך גם עם ה"פינות": עם עברו, מבנה האישיות שלו, כוחותיו וחולשותיו, חרדותיו, ודפוסי היחסים אותם למד (לרוב, בביתו ובמשפחתו). כדי שתתהווה מערכת יחסים מוצלחת, יש צורך לעשות התאמות שונות, בהן גם, בדרך כלל, משא ומתן, ויתורים ופשרות. כך, על קצה קצהו של המזלג, מתהווה לה זוגיות, חיים יחד, בשניים. וכדי לסבך את העניין עוד יותר, תוך כדי תנועת העבודה על הזוגיות, מתישהו על ציר הזמן, יש הריון. הגעתם להסכמות? פרעתם חובות זה לזה? השלמתם עם הקורבנות שהקרבתם לטובת הזוגיות? גם אם כן וגם אם לא, מזל טוב. נוספה לכם צלע, נולד לכם ילד.
היכולת לקחת בחשבון צרכים של שניים היא מסובכת וקשה לעתים לכולנו, ועל אחת כמה וכמה צרכים של שלושה. כמו אמנות מסובכת, כמו ריקוד מופת בשניים, סיפורו של מיץ פטל שם את הזרקור על מלאכת הסינכרון, התקשורת, ההתאמה והיצירתיות שהזוג נדרש לעשות עם הופעת ילדם. כמו האריה והג'ירפה, אנחנו, בני הזוג, שונים זה מזה, וגם צרכינו שונים. ולמרות השוני בינינו, והפערים וההבדלים, יש מולנו ילד הזקוק למידה מסוימת של תקשורת, הסכמה, אחידות בינינו. אנו צריכים לעבוד יחד כדי להיות בשבילו, כדי להתאים את עצמנו אליו. אנחנו צריכים להיות פנויים מעניינינו כזוג, כדי להכיר אותו, ללמוד מיהו, להקשיב לו ולצרכיו.
התינוק הישן בזרועותיה של שירה עוד עתיד לגלות כיצד יוכלו הוריו לחבור זה לזה למענו, למרות העבר הזוגי שלהם, וההווה הלא צפוי, המציף, המתיש. מלאכה זו מתחילה עוד לפני ההריון ונמשכת כזוג וכהורים בכל שלבי החיים, והיא אינה פשוטה אף פעם. ה"ריקוד" הזוגי הופך להיות מאד קשה בכל מיני מצבי קצה: כשאחד מבני הזוג עובד שעות ארוכות, נעדר מן הבית לתקופות ארוכות, חולה או אינו פנוי רגשית מסיבות שונות. מצב קצה, השכיח מאד במציאות של ימינו, הוא גירושים. ילדים להורים גרושים עסוקים לעתים קרובות (מדי) בהמתנה להוריהם, שיחדלו לרגע לריב, להתווכח ולהתנצח, ויתפנו להתבונן בהם (ועל גירושים וילדים בהרחבה בפוסט אחר!).
ולהפך: זיכרו שילדינו צופים בנו כל הזמן, ולומדים מאיתנו בלי שנשים לב ולפעמים בלי שנרצה, גם שיעורים על זוגיות.
מיץ פטל הסכים לצאת מביתו רק כאשר בשלו התנאים לכך - היה שקט, "אמא" ו"אבא" היו מרוכזים רק בו ולא הבהילו אותו (במתח ביניהם, במחלוקותיהם). רק אז הסכים להתגלות בפניהם, אט, אט כחיה ממשית, אמיתית. כך לעתים, רק כשמשהו נפתר בזוגיות שלנו, אנו מתפנים לגלות את ילדינו, את עולמם הפנימי, את נטיותיהם, הרגשות שלהם והפחדים שלהם. אנחנו לעתים מבחינים, לפתע, בבעיות שלא שמנו לב אליהם קודם, ודורשות טיפול. רק אז, ישאל הילד, כמו מיץ פטל: "אז מי אני?...נראה אם אתם יודעים?".
מיץ פטל, מאת: חיה שנהב, הוצאת עם עובד