הבית של יעל, או: חופשי זה לגמרי לבד?

אבא נאנח והתיישב על הספה, מיואש. שעת בוקר, הוא לחוץ להגיע לפגישה בעבודה, ויותם, בן 1.8, שוב מתעקש. הבוקר, הוא מתעקש לשרוך את שרוכי הנעליים לבד. "אני!" הוא צועק כשאבא מתקרב לעזור לו, בעודו מפנה אליו מבט נרגז. ידיו הקטנות מנסות לתפוס את השרוכים החמקמקים, אך ללא הצלחה. אבא מתוסכל יותר ויותר: "תן לי לעזור לך!". אך זה בשלו: "אני!". אבא מחליט לוותר והולך ללגום מכוס הקפה שלו, כך לפחות יספיק עוד משהו. אך כשרק יפנה אל יותם את גבו, ישמע את בכיו המתנגן: "אבא....!!!", הדמעות רודפות זו אחר זו על הלחי, ורגלו הקטנה, עליה נעל עם שרוכים מותרים, מושטת קדימה, לאבא.

***​​

​ ​יעל רוצה בית משלה, בית עם מרחב ופרטיות. אך היא מתקשה להקים "בית בתוך בית". רק כאשר היא יוצאת החוצה, הרחק מאמא, היא מוצאת מה שהזדקקה לו- מקום משלה, באמת משלה. ילדים אוהבים לסמן לעצמם טריטוריה, בדומה ליעל. כשילדה בת מספר חודשים לומדת לזחול, ולאחר מכן ללכת, היא יכולה כבר להתרחק מאמא, אל עבר כל מה שמעניין אותה! איזה כיף זה! כולנו גם מכירים את דלת החדר שנטרקת (ילדים רבים עושים זאת עוד הרבה לפני גיל ההתבגרות המפורסם), או את הבית על העץ. בתוך "ביתם" זה, הם יכולים מעט להתרחק מהוריהם ומאחיהם, מרעשי הבית, מהדרישות כלפיהם וכך, להתחיל ולבנות עולם משלהם, עצמאי ונפרד.

יותם, בן ה-1.8, יכול ללמד אותנו, על קצה המזלג, כיצד ילדים מתחילים לסמן את הטריטוריה שלהם מול הוריהם לא רק באופן פיזי, אלא גם באופן מנטאלי ורגשי . לאט ובהדרגה, החל מהשנה השנייה לחייו, לומד הילד כי הוא יכול להשיג דברים ולפתור בעיות בכוחות עצמו! הוא יכול כבר לאכול בכוחות עצמו, לפתוח את המגירה במטבח, להביא את המוצץ מהחדר, לטפס על שרפרף ועוד.... גם בשנים שלאחר מכן, הוא חש עצמו יותר ויותר כשולט על דברים בעולם ומשפיע על סביבתו ועל האנשים החשובים בחייו. אם תהליך זה נעשה באופן מתון ומאוזן, מתמלא הילד בתחושות טובות של כוח ומסוגלות. אבל, למטבע יש שני צדדים: ההתרחקות מההורה עשויה להיות גם מפחידה מדי, כפי שקרה ליעל, שנבהלה כשמצאה עצמה על משאית, רחוק מן הבית. ההתעקשות על ה"לבד", בלי אבא, כפי שרצה יותם, עשויה להיות כואבת מדי, מאתגרת ומתסכלת. הזכרו ביום שבו קיבלתם רשיון נהיגה: התחושה הייתה משכרת ("אפשר לנסוע לאן שרק ארצה!"). אבל, בד בבד, היו גם הרבה אתגרים לא מוכרים בכביש, מכוניות שנוסעות מהר ומשאיות גדולות ומאיימות. זה היה גם מפחיד.

הורים רבים מבולבלים מהמאבקים הללו, בין הצורך של הפעוטות שלהם לעצמאות, לבין התלות של ילדם בהם, שעדיין קיימת, ובגדול: "הוא רוצה לבד, אבל לא משחרר אותי!". או: "רגע הוא רוצה בלעדיי ורגע איתי". זה יכול להיות גם מתסכל ומתיש. זכרו, בדרך כלל, זהו שלב התפתחותי תקין. ילדכם מסמן את הטריטוריה שלו, מחפש את "הבית" שלו, כמו יעל. הוא מנסה לבנות את עצמיותו ועצמאותו בהדרגה, תחת חסותכם ועם עזרתכם. תפקידכם כהורים להיות מעין "הורה מלווה" לפעוטות הללו, שמנסים ללמוד איך לנהוג בעולם הזה. תפקיד זה ילווה אתכם עוד שנים רבות, בצורות ומופעים שונים. אם תחזיקו מעמד ותשרדו את הבלבול וחוסר הסבלנות, יוכל ילדכם לפתח תחושה טובה לגבי עצמו וכוחו בעולם.

***

אבא לקח נשימה, התקרב ליותם שוב, נשק לו על מצחו ושאל "שאבא ישרוך לך"?. יותם השתהה, כאילו מתלבט לרגע, ואז דחף בחוזקה את ידו של אבא וצעק: "אני!!!".